חבל נחלתו א יח

<< · חבל נחלתו · א · יח · >>

סימן יח- שימוש במים מטוהרים לנטילת ידים ולשתיה

תיאור טכני

ה"שפדן" הוא מפעל מים המנקז את גוש דן ממי השופכין (ביוב). וממי המפעלים התעשייתיים, ומעבירם להשקיית שדות ומטעים. מי השפדן עוברים שלש רמות של טיהור:

א. מסירים את כל הפסולת הגסה (=טיהור ראשוני).

ב. המים עוברים טיהור כימי וע"י כך מסירים חלקים אורגניים (=טיהור שניוני).

ג. המים מוחדרים לחולות ונשאבים אח"כ כשאר מי התהום שבאקויפר החוף, כשע"י חלחולם בקרקע ושהייתם שם מספר חודשים ממיתים את כל המיקרואורגניזמים שנשארו במים (=טיהור שלישוני).

המים נשאבים כשהם ברמת מי שתיה, ורק מחמת רגישות הציבור הם משמשים להשקיה בלבד.

שאלה

האם מותר להשתמש במי ה"שפדן" לנטילת ידים?

תשובה

כתב הרמב"ם [הל' ברכות פ"ו ה"ו]: "כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים: במים עצמן שלא יהיו פסולין לנטילת ידים". ובהלכה הבאה מפרט: "ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן".. ובהלכות הבאות מסביר כל סוג פסול.

לגבי מי השפדן הדברים העקריים הצריכים דיון הם שני הדברים האחרונים: מים שנעשתה בהם מלאכה, ומים שנפסדו משתיית בהמה. לגבי שנוי מראה אף אם נשתנה מראה המים, אם חזרו למראיהן הותרו [משנ"ב סי' ק"ס ס"ק ה']. ולגבי גילוי פסק הרמב"ם [רושה"נ פי"א הי"ב] ששיעור המים שיאסרו בגילוי הוא כדי שיהא הסם ניכר בהן ומזיק, דבר שבכמויות בהן מדובר אינו קיים. מלבד זה שהטור [סי' ק"ס]. הסתפק אם חוששים לכך בימינו*. וע"כ לא נדון בכך.

צריך לדון עוד, האם אין סיבה אוסרת נוספת והיא רוח רעה, אשר הרמב"ם לא הביאה.

לאחר הדיון על הגורמים האוסרים יש לדון האם הגורמים האלה הותרו לאחר פעולות הטיהור או לא.

מלאכה

השו"ע [ק"ס ב'-ה'] פסק שאם ניקה במים כלים ("הדיח בהם כלים"), או השתמש בהם לעיבוד מזון ("הטביל בהם הנחתום הגלוסקין"), או שהשתמש בהם לקירור ("שלפני הנפח") — כל אלו מקרי מלאכה במים והם נאסרים. לעומת זאת מים שהשתמשו בהם לרחיצת הגוף ("טבל ידיו וטח פני הגלוסקין" — שו"ע; "מים שהנחתום מדיח ידיו מן הבצק הדבוק בידיו" — רמ"א) אינם נאסרים משום עשיית מלאכה. ולפי"ז מי רחיצה לא נאסרו לנטילה, אבל מי הדחת אסלות, או מי שטיפת רצפות או מי כביסה או מי מפעלים כשהמים שמשו לקירור וניקוי נאסרו.

בטעם הדבר: הרמב"ם כתב בפה"מ [ידים פ"א מ"ג] משום שנעשו כשופכין, וכ"כ בתורת הבית [בית ששי שער שני]. ורש"י [חולין ק"ה ע"ב] והר"ש [ידים שם] כתבו משום שבטלם מתורת מים. ובכף החיים [סי' ק"ס אות ט'] הביא משיירי כנה"ג שנ"מ בין הטעמים שלדעת הר"ש צריכים שינוי מראה כלשהו, ולדעת הרמב"ם אף אם הם צלולים פסולים, ונפסק כרמב"ם.

לפי"ז רוב מהמים המגיעים ל"שפדן" הם מים שנפסלו מחמת מלאכה שנעשתה בהם.

נפסדו משתיית בהמה

פסק השו"ע [ס"ט]: "מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידים". ובטעם הדבר כתב במשנ"ב [ס"ק ל"ט] שכיון שהם סרוחים עד שאין הכלב יכול לשתותן נתבטלו מתורת מים ופסלום. לפי"ז מי ה"שפדן" קודם טיהורם פסולים לנטילת ידים, בגלל כל ההפרשות והלכלוך שבתוכם.

רוח רעה

בגמרא שבת [ק"ח ע"ב — ק"ט ע"א] מוסבר שרוח רעה שורה על הידים לאחר שנת לילה ואינה עוברת אלא ע"י נטילה, ובשו"ע [סי' ד' ס"ט] פסק "מים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם". וסיבת הדבר הובאה באחרונים עפ"י הזוהר שרוח רעה שורה עליהם. ובסעיף י"ח מנה שורת דברים שהעושה אותם שורה על ידיו רוח רעה ביניהם עשיית צרכיו וכד', וצריך להעביר ע"י נטילה את הרוח הרעה. האחרונים הסבירו שהרוח הרעה ששרתה על הידים עברה למים. וא"כ נוסף לשני הפגמים הקודמים, חלק גדול מהמים שורה עליהם רוח רעה, וצריך לעיין איך ניתן להעביר זאת.

היתר לאחר שנאסרו

היתר המים לאחר שנאסרו צריך לידון הן מצד גורמי הפסול והן בדרכי התיקון. בגורמי הפסול יש להבחין בין אותם שנפסלו משתיית בהמה כאשר אצלם משמע שבאופן עקרוני אם יחזרו ויראו לשתיית בהמה יותרו, ובין אותם שנפסלו מחמת מלאכה ורוח רעה שנוצרה חלות אסורה על המים, ואי אפשר לתקנם בהסרת המניעה בלבד.

הסרת הגורם האוסר

במג"א [ס"ק י"ב] הביא משו"ת הרדב"ז [ח"א רצ"ד] שמי ים אע"פ שאינם ראויים, אם הרתיחו אותם כשרים. בילקוט יוסף (סי' ק"ס הערה י"ח) הביא אחרונים הסוברים שמכיון שיש דרך לעשותם ראויים לשתיה — אף קודם עשיית אותה פעולה הוכשרו המים לנטילה. והביא [שם הע' י"ז] מתשובת אביו שבנסרחים או מלוחים מעיקרא ודאי אם זקקום הותרו לנטילה, אבל בנראו ונדחו כלומר שהיו ראויים ושוב נסרחו אין לברך עליהם, ואף במי ים שהורתחו אוסר לברך. (ולפי"ד עולה שאין לברך על מים שהותפלו וצ"ע).

ביטול ברוב

צריך לדון מה יהיה הדין אם ביטל ברוב מים פסולים במים כשרים. בפמ"ג [ק"ס מש"ז ה'] הביא מתה"ד [סי' ר"ח] שמים פסולים בטלים במיעוטם בכשרים ואי"צ חד בתרי כמו במים שלנו [סי' תנ"ה ס"ד], וכ"ש שאי"צ ששים בדבר שאין תלוי בטעם. וכן בחכמת שלמה (קלוגר) [סי' ק"ס ס"א] דן בעירוב מים פסולים במים כשרים, ומביא ראיה לפסול אף במיעוט פסולים ממסכת פרה, ולבסוף מסיק שכיון שבמי חטאת הוי רק מטעם גזירה — במי נטילת ידים לא גזרינן, וע"כ בטלים במיעוט.

אולם מבירור שערכתי אצל מומחים נראה לי שאי אפשר להסתמך ב"שפדן" על ביטול ברוב. צריכת המים של משפחה ממוצעת בישראל היא כמאתים ליטר ליום. מחצית הכמות משמשת להדחת אסלות! אם נוסיף את כל השימושים האחרים שבהם המים משמשים למלאכה: ניקוי, קירור והשקית צמחים נמצא שרוב המים ב"שפדן" הם מים הפסולים מחמת מלאכה וחלקם אף שורה עליהם רוח רעה. ואמנם למי ה"שפדן" מתווספים מי גשמים של אקויפר החוף, אולם אין בהם לשנות את הקביעה של רוב מוחלט של מים פסולים.

קמא קמא בטיל

לכאורה צריך לדון שכיון שקדמו למי ה"שפדן" מי התהום שאותם שואבים, וכניסת המים המטוהרים לתוך מי האקויפר היא איטית טיפין טיפין ולא כנחל שוטף, ניתן להתיר את המים עפ"י היסוד של: קמא קמא בטיל. וכלשון הגמ' בע"ז [ע"ג ע"א] "כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: המערה יין נסך מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל". תוס' [שם ד"ה כי ושם צויינו עוד מקומות] מסיקים שדוקא אם בהיתר יש עדיין ששים לבטל את האיסור הותר היין בדרך זו, אמנם הרמב"ם [מאכ"א פט"ז הכ"ח] לא סייג זאת כלל, ומשמע אף אם נתרבה ביותר מכדי נתינת טעם — מותר.

אולם נראה שהיתר זה עדיין צ"ע: לשיטת המתירים עד ששים אף אם נאמר שבמים צריכים רוב בלבד, הרי בנד"ד רוב המים פסולים. ולשיטת הרמב"ם לא כתב היתר זה אלא ביי"נ (וכ"כ הרב קוק זצ"ל באורח משפט סי' פ"ז), וא"כ אי אפשר להשליך מדרך זו לכאן.

תליה

דרך נוספת שעל פיה ניתן להתיר נטילת ידים במי ה"שפדן": עפ"י תליה. היינו לתלות שכל מים המגיעים לכלי הנטילה הם מי תהום ולא מי שפכים מטוהרים. וזאת משתי סיבות: א) תמיד יחד עם מי ה"שפדן". נמצאים גם מי גשמים שחלחלו ונשאבו עם המים המטוהרים (אע"פ שבסוף החורף כמותם מעטה מאד). ב) בעונות מסוימות שאין בכמות מי ה"שפדן" לספק את מלוא כמות המים הנצרכת להשקאה, מוסיפים מים שפירים. כמות זו מגיעה לכ-15% בכמות שנתית.

בדינים דרבנן תלינן לקולא, ואפילו אי"צ רוב היתר כמבואר ביבמות [פ"ב ע"ב], וכן פסק הרמב"ם [הל' תרומות פי"ג הי"ד], וכ"פ בשו"ע [סי' קי"א ס"א] ולפי"ז בנטילת ידים שהיא מדרבנן בלבד בגלל המים השפירים המעורבים במים המטוהרים ניתן לתלות שכל נטילה ונטילה היא מהמים השפירים.

פנים חדשות

נראה שצריך לדון האם לאחר הטיהור השלישוני א"א לטעון שבטל פסולם הקדום כיון שחזרו ונספגו האדמה. והרי זו הדרך שלכאורה מטהרים את כל המים הפסולים שופכים אותם, והם נספגים באדמה, וזה שלאחר חלחולם באדמה אנו חוזרים ומשתמשים בהם לא מגרע אותם משאר מים. ואמנם בשאר מים ניתן לטעון שלא נוצר מצב שידוע שרוב המים מקורם מים פסולים, אולם לא מצאנו שחששו לפסול מים לאחר שנספגו באדמה. וכעי"ז מצאנו [יו"ד סי' ר"א סל"א] במים שאובים שהפכו קרח וחזרו ונמסו שראויים למקוה. וכן פסק בילקוט יוסף [סי' ק"ס סי"א] לגבי מים שנעשתה בהם מלאכה והגלידו ושוב נמסו שראויים לנט"י משום פנים חדשות, עי"ש במקורותיו.

ואף שלא מצאתי ראיה לטענה זו שמים נכשרים לנט"י עם חלחולם בקרקע כנלענ"ד.

סיכום

נראה לענ"ד להלכה ולא למעשה שמותר ליטול ידים במי ה"שפדן" (עפ"י שני הטעמים האחרונים). אולם במים שעברו אך טיהור ראשוני ושניוני נ"ל שאסור ליטול ידים.